בבודהיזם מאמינים שיש לזהות את הסבל, אל לו לאדם לומר שהכל בסדר כשלא הכל בסדר, ואל לו לשנות את המציאות באופן מידי, אלא הוא צריך לשהות איתה, להתוודע אליה, להכיר אותה במלואה, על כל גווניה. לראות בצורה מדויקת את הקושי, את הסבל, את הכאב.
רק אם מכירים בסבל ובכאב אפשר להתחיל ולעשות משהו איתם. צריך לזהות את הסבל, לזהות עד כמה שניתן את סיבת הסבל ולזהות עד כמה שניתן את אפשרות פתרון הסבל.
הפתרון לסבל ולכאב אינו פיתרון בזק, יש לזהות את הסיבה לכאב ולסבל ולנסות לחיות בצורה שלא תעורר את הכאב ואפילו תמנע אותו.

מה פרוש לזהות את הכאב?
קודם כל יש להכיר בו, הוא קיים – לא להתעלם ממנו. וגם לא להיצמד אליו ולא להפנות אליו את כל תשומת הלב, לא לתת לו לנהל אותי. לבחור בדרך האמצע: אני לא מתעלם מהכאב, אלא אני מכיר ומזהה את הכאב מבלי להשתעבד לו.
אני לומד לחיות עם הכאב, הוא קיים. אני מקבל אותו בלי לשפוט אותו, ובלי להיצמד אליו, בלי להיאחז בו כאילו הוא כל ישותי. במסגרת ההכרות שלי עם הכאב, אני לומד אותו וחוקר אותו, מנסה לזהות מתי כואב לי פחות, ומתי יותר? מה עוזר לי להרגיש טוב ומשכך את הכאב, ומה מחמיר אותו? אני לומד את הסיבות והפתרונות לכאב, ובעיקר אני לומד לחיות בצורה שלא תעורר אותו ואם אפשר גם תמנע אותו.

בהתמודדות עם כאב כרוני, קל מאד להרגיש כמו סזיפוס. סיזיפוס, גיבור מהמיתולוגיה היונית, נענש על ידי זאוס ונגזר עליו לגלגל שוב ושוב סלע כבד במעלה הר, בכל פעם שסיזיפוס הגיע לפסגה, היה הסלע מתדרדר לתחתיתו וסיזיפוס שב לעסוק במלאכה המפרכת, חסרת התכלית שאינה מסתיימת לעולם.

כך אני מרגישה לגבי הכאב הכרוני, כמו סיזיפוס, גם אני נענשתי ונגזר עלי לסבול מכאב. אני מתאמצת בעזרת טכניקות שונות ומשככי כאבים להתגבר על הכאב, עניין לא פשוט בכלל שלפעמים מרגיש כמו לדחוף סלע כבד במעלה הר. אני מתאמצת ומצליחה להגיע לפסגת ההר – הכאב נפסק ואני מרגישה טוב ונושמת אויר פסגות. ואז כמו להכעיס, הכאב חוזר ואני מרגישה שוב בתחתית ההר, ולפעמים התחושה היא שהסלע התדרדר עלי ושנינו מוטלים על הקרקעית. לרב אני ממשיכה הלאה בלי לחשוב, מחפשת דרכי מילוט מהכאב, מנסה לשכך אותו; אבל לפעמים אני מרגישה כלואה בלופ אבסורדי שאינו נגמר, ממש כמו סיזיפוס. ואז אני תוהה: למה לי כל זה, בשביל מה להתאמץ? הרי המאמץ חסר טעם, אני אתגבר על הכאב והוא יחזור. הכי פשוט זה להתבוסס בו ולתת לו להשתלט על הכל. בימים כאלה, בהם אני לא מתאמצת ושוקעת בכאב, זיכרון הפסגה מעורר אותי מקהות החושים שהשתלטה עלי. מתוך ערפל הכאב אני נזכרת בנוף המדהים שנשקף מהפסגה, בריחו הצלול של האוויר, ויותר מכל אני נזכרת בתחושת האושר וההנאה – עליה אני לא מוכנה לוותר. ואז כמו סיזיפוס של קאמי, אני קמה, מודעת למצבי, נטולת אשליות ומפוכחת; ומגלגלת שוב את הסלע במעלה ההר.

לא תמיד הרפואה הקונבנציונלית (בעזרת תרופות ושיטות רפואיות אחרות) מצליחה למגר את הכאב הכרוני או להפחית אותו באופן מובהק. לכן יש מקום לטיפול משולב בכאב, בו נעזרים (יחד עם הרפואה הקונבנציונלית) באקופונקטורה, טיפול קוגניטיבי – התנהגותי, טיפול פסיכולוגי, הומיאופתיה, מדיטציה, טכניקות נשימה ועוד. איך יודעים איזה טיפול מתאים? מנסים ומאמצים מה שמתאים ועוזר. כאשר ניסיון בשיטה מסוימת לא מוביל לשיפור משמעותי בכאב, אלא רק לשיפור קטן יחסית, רצוי לשלב מספר טיפולים שונים במקביל. כך אפשר להשיג שיפור קטן מכל טיפול. השיפורים קטנים האלו יצטברו, יקלו על הכאב באופן משמעותי וישפרו את איכות החיים.
המוטו הוא לא לחכות לנס – לטיפול האולטימטיבי או לתרופת הפלא שיפתרו את הבעיה ויצילו אותי, לעשות עכשיו!

אני מצטטת קטע שמצא חן בעיניי מספרו של גילברט:
"אחרי שחווינו חוויה, איננו יכולים לעבור עליה לסדר היום ולראות את העולם כפי שהיינו רואים אותו אלמלא חווינו אותה. החוויות שלנו הופכות מיד לחלק מהעדשה שמבעד לה אנחנו רואים את כל העבר, ההווה והעתיד שלנו, וכמו כל עדשה, הן מעצבות ומעוותות את כל מה שאנו רואים. העדשה הזאת אינה כמו משקפיים שאנו מניחים על השולחן כשנוח לנו, אלא כמו עדשות מגע המחוברות לעינינו לצמיתות בדבק מגע".

הקטע גרם לי להרהר:
• האם כאב שמלווה אותנו תקופות ארוכות, משפיע עלינו ומעכיר את העדשה עד שחוויות אחרות שהותכו גם הן בעדשה נעלמות ואנחנו נשארים עם מציאות כואבת; ראייתנו מתעוותת לגמרי ואנו שוכחים שחוץ מהכאב קיימות עוד חוויות, כמו הנאה ושמחה?
• האם חווית הכאב הכרוני שנצרבת יום אחר יום בעדשה דרכה אנו רואים וחווים את העולם, מעוותת את ראיתנו באופן בלתי הפיך?
אני חושבת שהתשובה לשאלה הראשונה היא כן, כאשר הכאב משתלט על חיינו ומנהל אותנו, אנחנו מסתכלים על העולם מבעד ל"עדשה כואבת".
לגבי השאלה השנייה – האם למי שסובל מכאב כרוני נוצר פגם קבוע בראיית העולם? אני סבורה שהתהליך הפיך, אפשר לנטרל את השפעת הכאב על העדשה בעזרת חוויות של: קבלה, הנאה, שמחה, סיפוק, אתגר ומשמעות, שהן בדיוק כמו הכאב, מתגבשות בעדשה והופכות לחלק ממנה. הן מצליחות להקטין ולנטרל חלקית את השפעת הכאב ומאפשרות לראות את העולם באופן צלול ומאוזן יותר.

לפי ויליאם וורדן אבל בריא על אדם יקר, הוא אבל שעוברים בו ארבעה שלבים:
1. השלמה (קוגניטיבית) עם השכול.
2. עיבוד הכאב שבאבל – השלמה רגשית עם השכול ומתן ביטוי לכאב.
3. הסתגלות לחיים בלי הנפטר.
4. חזרה לשגרה.

חולים במחלות קשות או כרוניות חווים גם הם סוג של שכול, גם הם מאבדים אדם יקר – האדם שהיו לפני שחלו והם מתאבלים על אובדנו.
בהשוואה בין אבל על אדם יקר שאבד ובין אבל עצמי, אני מוצאת ששני השלבים הראשונים במודל של וורדן חופפים. בשלבים 3 ו- -4 קיימת שונות.
בשלב 3 – שלב ההסתגלות לחיים בלי האדם היקר, החולים לא צריכים להסתגל לפרידה מוחלטת מהאדם שהיו, המחלה יצרה שינוי אבל לא הכחדה, בסיס כלשהו נישאר. אני לא מקלה ראש ולא מזלזלת בשינוי, גם עם שינוי קשה מאד להתמודד במיוחד אם השינוי קשה, מגביל ומכאיב.
בשלב 4 חוזרים לשגרה מוגבלת, תוך התחשבות במגבלות הפיזיות, הקוגניטיביות, הרגשיות ואחרות שהמחלה יצרה. בשני המקרים: אבל על אדם יקר שאבד או אבל על עצמי, זהו שלב החזרה לחיים.

כשקשה לנשום נשימות בטן לאורך זמן, אפשר לנשום נשימה ריתמית שהיא פחות עמוקה ופחות מאומצת ולהסתייע בה להסדרת קצב הנשימה. מתחילים במספר נשימות בטן ועוברים לנשימה קלה ועדינה יותר כאשר מדמיינים חתירה בסירת משוטים. תנועת החתירה המעגלית אנלוגית לפעולת הנשימה – לשאיפה ולנשיפה, ועוזרת לשמור על רצף נשימתי בלי רווח בין הנשימות. אפשר כמובן לדמיין כיד הדמיון הטובה עליכם, כל דבר מחזורי אחר.
אחרי שנשימת הבטן שהיא נשימה בסיסית פשוטה יחסית, הופכת להיות שגורה, אפשר להתקדם ולנסות נשימות שונות ומורכבות יותר.

בהצלחה!

לפני שניגשים לתרגילי הנשימות חשוב לא להפריז בהם ולא לבצעם על קיבה מלאה.
תרגילי הנשימה עלולים לגרום לסחרחורת, לכן עדיף לבצעם בישיבה או בשכיבה.
רצוי לתרגל במקום שקט ונעים, ללבוש בגדים נוחים שאינם לוחצים על הבטן ואפשר כמובן להיעזר במוסיקה נעימה ורגועה.

1. לשבת בנוחות על כסא עם משענת (מי שיכול, ישב בישיבה מזרחית). עמוד השדרה זקוף, כתפיים וחזה רפויים – ללא מתח ומאמץ בגוף.
2. לשאוף קלות דרך האף ולתת לבטן להתמלא ולבלוט החוצה, אפשר לדמיין שיש בבטן בלון (מאחורי הטבור) ובשאיפה מנפחים את הבלון.
3. לנשוף דרך האף או הפה (אם אפשר, רצוי דרך האף), תוך כדי הכנסת הבטן (כיווץ הבטן) בעדינות פנימה. לדמיין שבנשיפה הבלון מתכווץ והאוויר יוצא באיטיות.

לנשום בקלות ובעדינות פעמים ספורות, לפי היכולת (בהתחלה 2-3 נשימות). לדמיין ולחוש את הירידה והעליה של הסרעפת, ולהעלות בהדרגה ובזהירות את מספר הנשימות במהלך התרגולים.
אם קשה לבצע את התרגיל בישיבה זקופה, אפשר לבצעו בשכיבה על הגב: ברגלים כפופות עם רווח קל ביניהן, כפות רגליים על הרצפה וידיים לצידי הגוף, כששואפים לנפח בטן וכשנושפים להכניס בטן ולהצמיד בעדינות מותנית לרצפה.

בהצלחה!

על חשיבות הנשימה אין צורך להכביר במילים, הנשימה קריטית לחיים. אפשר לשרוד בלי אוכל ומים ימים, אבל בלי אויר רק דקות. בתרבויות המזרח הרחוק מאמינים שלנשימה יש תפקיד נוסף חוץ מאספקת חמצן לגוף והוא הכנסת אנרגיה לגוף, אנרגיה זו מכונה צ'י או פראנה.
הנשימה חשובה במיוחד לאנשים שסובלים מכאב וממחלות כרוניות. הכאב גורם לנו להתכווץ ולעצור את הנשימה וכאשר הנשימה מופרעת אנו חשים סטרס וחרדה (דפוס הנשימה הלא תקין והמחסור בחמצן גורמים לסטרס וחרדה). חרדה זו מתווספת לחרדה הקיימת ברקע ונובעת מהמגבלות, התסכולים והחששות המלווים אנשים חולים וכואבים. במחלות כרוניות מסוימות כמו פיברומיאלגיה ותשישות כרונית, הנשימה השטוחה והלא מספקת יכולה לנבוע מסיבות נוספות: מפגיעה בנתיב נוירולוגי שאחראי לנשימה, מחולשת שרירי הנשימה (כחלק מהחולשה והתשישות הכללית), ומהחרדה שמתלווה לשתי התסמונות התפקודיות (אין בכוונתי לדון כאן האם החרדה נובעת מהמחלה, או שהיא חלק מהמחלה – כלומר נובעת מהרגישות וחוסר האיזון שמתלווים למחלה). בכל מקרה התוצאה היא נשימה שטוחה ולא מספקת ולעיתים גם לא ריתמית (לא קצובה). דפוס נשימה כזה יכול לגרום לעייפות, בעיות שינה, חרדה, בעיות עיכול (גזים), התכווצויות שרירים, סחרחורות, בעיות ראיה, כאב בחזה ודפיקות לב. לכן חשוב מאד להיות מודעים לנשימה ולתרגל נשימה תקינה. התרגול יתקן וישפר את הנשימה והמודעות תאפשר לנו לשים לב מתי הנשימה לקויה, כדי שנוכל לתקן אותה, לנשום נכון ולהרגיש טוב יותר.
נשימה תקינה ומומלצת היא נשימת בטן (נשימה סרעפתית). היא מתבצעת בעיקר באמצעות תנועת הסרעפת (שאנו מרגישים בה דרך הוצאת והכנסת הבטן), וכמות האוויר הנשאפת וננשפת בה מתאימה לצרכים המטבוליים (חילוף החומרים) של הגוף. אפקט נוסף וחשוב של נשימת בטן הוא השראת תחושת רגיעה – נשימה עמוקה וקצבית מפעילה את מערכת העצבים הפאראסימפתטית האחראית על מצבי שיגרה ורגיעה בגוף (להבדיל ממצבי חירום ולחץ בהם פועלת המערכת הסימפתטית).

בתי הבכורה התגייסה עם חשש כבד שהחופש שלה יצטמצם ואפילו ילקח ממנה על ידי מסגרת שהיא לא במיוחד מעריכה.
חופש חשוב מאד גם לי, קשה לי כשמחליטים בשבילי. כשחליתי בעצם הוחלט בשבילי שיש דברים שהם מחוץ לתחום עבורי. אני לא אוכל לעשות דברים מסביב לשעון, לא אוכל לשאת מאמצים פיזיים קשים (כי יכאב לי), אני שייכת עכשיו לקטגוריה של המוגבלים. דווקא לי שהחופש שלי יקר לי כל כך, זה קרה. דווקא לי שאת ראיית עולמי אפיין עיקרון הכל או לא כלום, או שיש חופש מלא או שאין כלום. לי שרציתי לטרוף את החיים, לטעום, לנסות ואז בחופשיות להחליט לאן מועדות פני, זה קרה – חליתי.
התגובה הראשונית, חוץ מרצון עז להלחם ולהתגבר, הייתה עלבון נורא שבמשך הזמן נמהל בכעס על העולם ועל עצמי. הייתי כמו נוירון שמתוכנת להגיע לסף מסויים ורק אז לפעול, אם אין לי מה שאני חושבת שצריך להיות לי – כמות החופש הראויה, אז אני לא מוכנה ולא רוצה לקחת חלק במתרחש.
למרבה הפליאה, למרות שחשבתי שאני כיצור חולה ופגום לא אצליח לעבור את הסף הקריטי ולשלוח סיגנל חשמלי, הצלחתי להפיק אות, אנרגיה חשמלית. ואם אמשיך להשתמש באנלוגיות ממערכת העצבים הפקתי אות, אבל אות עקר שלא שיחרר טרנסמיטור לסינפסה ויצר קשר עם הנוירונים האחרים בסינפסה ולכן לא יצר שינוי – משהו חדש. במקרה שלי הסיגנלים נסעו בי הלוך ושוב בלי להפיק תוצר ואיימו לאכל אותי. הרגשתי שאני מתפוצצת מאנרגיות שלא באות לידי ביטוי. אני רוצה לעשות כל כך הרבה ולא עושה ולבזבוז הזה יש רק אשמה אחת – המחלה. היא לקחה ממני את החופש שלי, את היכולת ליצור, את שמחת החיים וההתפעמות, את תחושת הערך העצמי. היא לקחה ולקחה ולקחה והפערים בי התמלאו בכעס, בהרבה כעס, בבושה שאני לא מתאימה למודל ההצלחה המערבי – אני לא פרודוקטיבית מספיק ובטח שלא מצליחה. אני בהחלט מתאימה לכל הגדרה (מערבית או אחרת) של כישלון. כל דבר קטן שלא הצליח ליבה את תחושת אי הצדק שחשתי והעצים את הישות הקורבנית ששגשגה בי.
לא יודעת בדיוק מתי הדברים השתנו. האם זה קרה כשהעזתי ללמוד קורס כלשהו וראיתי שאני בניגוד לחששות מצליחה, או אולי כשהתעמלתי באופן שיגרתי וראיתי שאני מפיקה מכך תועלת, הכאב פוחת ואני מתחזקת פיזית. אולי הטריגר היה ההערה שהעירו לי אודות היותי אדם משעמם שאין על מה לדבר איתו. הערה שפגעה בי כמו מהלומת קורנס, הבהילה אותי מאד וגרמה לי להתחיל להתעניין גם במה שקורה סביבי ולא רק בתוכי. כנראה שלמוקד הקיים שעיקרו אני, נוסף עוד מוקד (אולי מוקד רדום שהתעורר או מוקד חדש) שפנה לסביבה. שינוי שגרם לאגו שלי לאבד משקל ונפח ולהפוך לפחות דרמטי. עד כדי כך פחות דרמטי שעיקרון הכל או לא כלום שאפיין אותי הפך לפחות דומיננטי. פתאום גיליתי את התווך שבין שני הניגודים הגדולים והוא מורכב מהרבה דברים קטנים, מצטברים. אז הבנתי שאלוהים והחופש נמצאים גם בדברים הקטנים.

תקווה היא מצב בו אנו מצפים להתרחשות של משהו לו אנו מייחלים.
תקווה היא אחד ממאפייני האופטימיות, אנשים אופטימיים מקווים שיהיה יותר טוב – שיקרה הדבר הזה לו אנו כמהים. תקווה מאפיינת את חשיבתנו והתייחסותנו לטווח הארוך ואת יכולתנו להבין שיתרחש שינוי – שהחיים דינמיים וכל הזמן משתנים.
לאנשים מדוכאים אין תקווה, הרע הנוכחי ימשיך לנצח והתחושה הכללית היא של אין מוצא, וביטויה הפרגמטי הוא הימנעות וחוסר עשייה.
מכל הכתוב לעיל וגם אינטואיטיבית, אנו יודעים שתקווה היא דבר חיובי, היא כוח מניע. אבל ישנם מצבים בהם התקווה יכולה להיות לרועץ, לפעמים היא עוצרת אותנו מלעשות דברים.
מכיוון שהתקווה עוסקת בעתיד, לפעמים התקווה יכולה לכלוא אותנו עם אמונה וציפיות שמשהו יקרה בעתיד וישנה את חיינו. אנחנו חולים, סובלים מכאבים כרוניים – בעתיד ימצא למחלתנו ולכאבנו מרפא, אנחנו מתקשים או סובלים מבעיה מסוימת – בעתיד יקרה המפנה לו אנו מייחלים והדברים יסתדרו, יש תקווה ועכשיו צריך רק לחכות.
לפעמים אפשר במקום להתייחס לעתיד ולהשליך עליו את כל יהבנו, לרדת מפסגת העתיד למישורי ההווה. לא תמיד חוסר תקווה הוא ייאוש. חוסר התקווה יכול להביא אותנו הישר אל הרגע הזה – אל ההווה, ולענות על כל השאלות הקשות יותר של החיים. מה המשמעות של זה? מה עכשיו? מה אני יכול לעשות?
חשוב ומבחינתי אפילו הכרחי, להתמודד ולעשות וכל אלה בלי לאבד תקווה שאולי פעם תמצא תרופה למחלה, הכאב או כל מצוקה אחרת ממנה אנו סובלים.
אולי פעם הדברים ישתנו ויהיה יותר טוב, אבל אין להגיע למצב של המתנה וחוסר עשייה בהווה, מתוך צפייה שפעם התקווה תתגשם. מול עינינו צריכה להיות המטרה – איך אנו חיים עכשיו, בהווה, מתמודדים ומשפרים את חיינו. איך אנחנו נתרמים ומתפתחים מהדברים הקטנים והגדולים שאנו יכולים לעשות עכשיו, ברגע הזה.

דגנית